הנושא הכי כבד בשוק המוסיקה קשור להורדות שירים בלתי חוקיות.
אירגוני המוסיקה בארה"ב ובעולם עובדים קשה כדי לצמצם את מימדיי המגפה שלא מראה סימנים של החלשות (אולי רק התעצמות) עוד מימיי נפסטר העליזים.
כתבה שפורסמה ב
Times מספרת שלנערים מתבגרים יש כ 800 שירים לא חוקיים בנגן שלהם (בממוצע) ואני שואל את עצמי - מה זה אומר?
עוד זכורים לי הימים שהייתי תלמיד תיכון חולה מוסיקה, בימים של תהילת הדיסקים ועוד לפני שצורב היה משהו שאפשר להקנות בקלות.
אני זוכר את הארוחות שדילגתי והטרמפים שלקחתי על מנת לחסוך שקל לשקל בישביל לקנות דיסק חדש וכמובן את האושר שהייתי מפיק ממנו (בהנחה והוא לא היה דיסק מעפן - אז הייתי מתבאס לגמרי).
אני גם זוכר את החדווה שבגילוי נפסטר שאיפשרה לי להוריד מלא מלא מלא מלא מלא (תאמת לא כלכך מלא עם המודם האיטי שהיה למחשב הישן שלי דאז) שירים ב"חינם" ואת תחושת הגניבה שעד היום אני לא בטוח איך אני מרגיש לגבי העניין.
איפה אנחנו עומדים היום?מוסיקה תמיד היתה ולטעמי תמיד תהיה חלק חשוב מהתרבות שלנו, מהדרך שלנו להרגיש ולהתרגש, מהדרך שלנו להתמודד ולגדול.
חברות התקליטים לקחו את המוסיקה לעצמם לפני כמה וכמה שנים מסיבות טובות מאוד, שבזמנו אני חושב שתרמו רבות למוסיקה ואיפשרו למוסיקאים להעלות את יכולת ההפקה שלהם ולהתרכז במה שבאמת חשוב למוזיקאים - האומנות שלהם.
אבל המציאות משתנה והקפיטליזם האמריקאי לוקח את השינויים לכיוונים שלו וחברות התקליטים הפכו למפלצת שבמקום לקדם את המוסיקה ואת האומנות והאמנים בלעה את האמנים, כבלה אותם בחוזים דרקוניים והכי גרוע הפכה ליצרנית המוסיקה על ידי יצור זן חדש של מוסיקה פופולארית שמתבססת על מוצרים, ג'אנר מוסיקלי שבו המוסיקה והיצירה לא נחשבת ומפיקים מייצרים זמר / דוגמן / מוצר שנמכר לכל המרבה במחיר.
אבל הציבור מטומטם והציבור משלם - עד לגבול מסויים.הגבול הזה הגיע מזמן - ולציבור נמאס!
לציבור נמאס מאמנים פופולאריים שעושים מליונים (וגם מראים את זה) והדיסקים שלהם עדיין עולים 80 שח!
לציבור נמאס מההבטחות של חברות התקליטים (מישהו זוכר את יציאת ה CD ואת ההצהרות שיצאו אז שאמרו שהדיסק יחזיק לנצח ולא יהרס)
לציבור נמאס שדוחפים לו הגנות שונות ומשונות על המוסיקה שלו ומנסים לקבוע לו איפה ומתי הוא יכול לשמוע את המוסיקה שלו
לציבור נמאס שדיסק DVD שנקנה במדינה אחרת לא יכול לעבוד כמו שצריך בארץ כי יש Zones ל DVD
לציבור פשוט נמאס.
אז זהו? אין מה לעשות יותר?!
נכון להיום המצב די אבסורדי, אם מישהו רוצה רוצה לשמוע דיסק חדש שיצא הדרך הכי מהירה ובטוחה להגיע לדיסק הזה היא דרך רשתות שיתוף הקבצים, דקות מעטות של חיפוש באחד מהשרותי החיפוש ברשת יביא את האלבום המבוקש במגוון איכויות ומהירות אספקה יוצאת מהכלל, תוסיפו לזה את העובדה שהמוצר שתקבלו יגיע ללא הגבלות כל שהן ויעבוד בכל מקום שרק תרצו, במחשב, באייפוד, באייאודיו וגם ב CD של הרכב - כמו שאומרים אצלנו "שרות ללא פשרות".
תעשיית המוסיקה צריכה להתעורר ולתת מאבק ראוי לתופעה, לבזבז את הזמן על בתי משפט זה מטופש - זה גורם להמונים להרגיש טוב עם ההורדות שלהם, זה גורם לנו להרגיש שהתעשיה נגדנו ולנו לרצות להוריד עוד ועוד רק בישביל "להראות להם".
במקום זה על חברות התקליטים לעשות בדיוק להפך, עליהן להתאגד ולבנות חנות מוסיקה גדולה ומאוחדת, שתכלול את כל האמנים שרוצים להיות בה (אם כאילו ששייכים לחברות או אמנים עצמיים), חנות שתמכור שירים במחיר ראלי ומושך, חנות שתתן ערך מוסף:
שיתופי פעולה עם אתרי תוכן כמו
allmusic.com.
שיתופים עם בלוגרי מוסיקה מובילים שנותנים ביקורות וסקירות על אלבומים.
קליפים של האמנים כמו ב
youTube.
דרך לתקשר עם האמנים (כמו למשל מה שקורה ב
last.fm)
להעיף לכל הרוחות את ה DRM המטופש שמנסים לדחוף לנו דרך האף.
מעבר לזה לאפשר למשתמשים להוריד את המוסיקה במגוון פורמטים ואיכויות (גם Lossless כמובן) ואפילו לרתום את טכנולוגית הביטטורנט על מנת להוריד מעלויות רוחב הפס של החנות.
כמובן שהחנויות שכבר פועלות (כמו החנות של Amazon) והחנות של אפל (iTunes) יכולות לתת פיתרון שכזה כבר היום אם חברות התקליטים יסכימו לשחרר את הרסן.
אני בטוח שבחנות מוסיקה כזו, שבו צרכן המוסיקה יקבל את המידע שהוא אוהב, ביחד עם המוסיקה שהוא אוהב ארוז יפה, באיכות טובה ובמחיר אטקטיבי יביא לאט לאט לשינוי בתודעה ויגרום לנו לקנות את המוסיקה שלנו וכולם יצאו נשכרים.
אז בא לציון גואל?!לא ולא, אבל השינוי צריך לבוא מלמטה.. ויותר למטה מזה איאפשר.
לסיכום
זה ללא ספק היה פוסט ארוך - אולי ארוך מדי - אם יש לכם משהו לומר בנושא אתם מוזמנים להשאיר תגובות.
